פסק-דין בתיק ת"ק 46471-01-11

1.         התובעת נסעה ברכבה, בצד ימין של כביש ראשי דו מסלולי ולטענתה, הגיח לפתע רכב, שהיה נהוג בידי הנתבע 1 (להלן: "הנתבע") מדרך עפר הנמצאת בצידו הימני של הכביש הראשי - תוך שהוא מתפרץ לדרך הראשית ללא שום התראה וכתוצאה מכך, פגע בעוצמה ברכב התובעת וגרם לו לנזקים חמורים.

מאחר והתובעת סבורה, שהאחריות המלאה רובצת על הנתבע, הגישה היא תביעה זו לחייב את הנתבע ואת הנתבעת 2 - המבטחת את רכב הנתבע (להלן: "שומרה") לשלם לה את נזקיה בסך של 14,560 ש"ח, הכולל בחובו: רכבה הוערך בסכום של 7,000 ש"ח ומסכום זה הפחית השמאי סך של 560 ש"ח עבור שרידים ולכן, תובעת התובעת את הסך של 6,440 ש"ח. כמו כן, תובעת התובעת סך של 900 ש"ח שכ"ט שמאי ועבור גרירת הרכב סך של 285 ש"ח. סכום נוסף הנתבע על ידי התובעת הוא סך של 1,935.20 ש"ח הנובע מהצורך להשתמש בתחבורה ציבורית בסכום של 235.20 ש"ח ובצורך לשכור רכב מחברת השכרה בסך של 1,700 ש"ח.

בנוסף לכל הסכומים הנ"ל, תובעת התובעת גם סכום נוסף של 5,000 ש"ח בגין עוגמת נפש וטרחה.

2.         הנתבעים הגישו כתב הגנה, בו מבקשים הם לדחות את תביעת התובעת ולהצדקת בקשה זו, טוענים הנתבעים, בין היתר, הטענות הבאות:

א.         הנתבע אכן יצא מדרך עפר, אך עצר את רכבו ביציאה משביל העפר, כאשר רכבו עמד לפני הפס הצהוב המסמן את שולי הכביש והמתין שהתנועה בכביש תפסק כדי להשתלב בתנועה.

בעודו עומד כך וממתין, הגיח רכב התובעת במהירות ומאחר והגיע רכב מולה, סטתה לכיוון רכב הנתבע ופגעה בו.

ב.         הנתבעים סבורים, שגובה הנזק שנגרם לרכב התובעת, מצביע על נהיגה במהירות שאינה תואמת את תנאי הדרך ותוך סטיית רכבה אל עבר רכב הנתבע - אירעה התאונה.

ג.          הנתבעים גם מעלים טענות כנגד גובה סכומי הנזק הנתבעים על ידי התובעת.

3.         מטענות הצדדים, כפי שאלו באות לידי ביטוי בכתבי הטענות וגם כפי שבאות לידי ביטוי בעדויות בבית המשפט עולה, שבטענות נוגדות עסקינן, כאשר עיקר טענתה של התובעת היא, שהנתבע התפרץ לכביש מדרך עפר וכך פגע ברכבה ואילו הנתבע טוען, שהוא עצר בשולי הדרך כדי השתלב בתנועה וסטייתה של התובעת לעבר רכבו העומד - היא זו אשר גרמה לתאונה.

לאחר שבחנתי גרסאות אלו ולאחר שבדקתי ובחנתי את המסמכים שצורפו לכתבי הטענות, אני קובע כי אופן קרות התאונה - לפי גרסאות הצדדים המעורבים בתאונה - ואופי הנזקים בשני כלי הרכב מביאים את בית המשפט למסקנה, כי במקרה זה יש להטיל האחריות על שני המעורבים בתאונה באופן כזה, שיש לייחס לנתבע אחריות בשיעור של 60% ואילו לתובעת יש לייחס אחריות בשיעור של 40% לקרות התאונה, משום שהעובדות והנסיבות מצביעות על כך, ששני המעורבים בתאונה לא נהגו בזהירות הדרושה ולשניהם יש לייחס חוסר תשומת לב מספקת - הכל על פי הנימוקים שיפורטו להלן:

א.         אין חולק בין הצדדים באשר לעובדה, שהתובעת נסעה בצד ימין של הכביש ואילו הנתבע יצא מדרך עפר אל הכביש בו נסעה התובעת.

מעיון בתמונות מקום האירוע, אשר צרפה התובעת לכתב התביעה, עולה שהכביש בו נסעה התובעת הוא מעוקל (בסמוך למקום יציאתו של הנתבע מדרך העפר) ולכן, היה על התובעת לנהוג בזהירות ובמהירות סבירה ולהבחין ברכב הנתבע שעמד לצאת אל הכביש.

מעדות התובעת עולה, שהיא הבחינה אמנם ברכב הנתבע - אך הבחינה בו ממש ברגע האחרון, שכן כך אומרת התובעת לעניין זה: " לא ראיתי אותו, זה היה עניין של שניות, סטיתי אפילו שמאלה.." (ראה בעמ' 1 לפ', ש' 17).

אני לא מקבל טענת התובעת שבעת שראתה את רכב הנתבע היא אכן סטתה שמאלה, משום שאם לא היה רכב מולה ואם אכן הייתה נוסעת במהירות סבירה וסוטה שמאלה - לא במהירות גבוהה- הייתה התאונה נמנעת.

ב.         מעדויות הצדדים המעורבים בתאונה גם עולה, שאף אחד מהם לא שם לב לרכב האחר ולא בכדי לא שם לבו לרכב זולתו, משום שמעדויות אלה ומתמונות מקום האירוע עולה באופן מפורש שאף אחד מהם לא התחשב בשדה הראיה המוגבל שהיה לכל אחד מהם: התובעת - לא שמה לב, משום שהמפגש בין הרכבים אירע כשרכב התובעת היה בעיקול ואילו הנתבע לא הבחין ברכב התובעת אשר הגיע משמאלו, משום שמשמאל לרכבו של הנתבע הייתה צמחיה, אשר הפריע לו את שדה הראיה.

לעניין זה מעיד הנתבע כך: "...ישנה עשביה בגובה של לפחות 2 מטרים ...אין טווח ראיה, העשבייה הייתה בצד שמאל שלי, מצד ימין של התובעת" (ראה בעמ' 3 לפ',ש' 12- 13).

ג.          אני לא מקבל את עדותו של הנתבע, שהוא עמד עם רכבו לפני הפס הצהוב, אך לא עמד בעת קרות התאונה וגם אם אקבל את הטענה, שרכב התובעת סטה לימין, איני מקבל את טענת הנתבעים, שרכב התובעת סטה לשוליים עד לאותו מקום הנראה בתמונות אשר צורפו לכתב ההגנה.

טענה זו, על סטייה עד למקום הנראה בתמונות - אינה מתקבלת על דעתי ועוד אוסיף לעניין זה, שמיקום הפגיעות בשני הרכבים, שוללים את טענת הנתבע, שאכן ההתנגשות אירעה עמוק בשול השמאלי של הכביש - כפי שנראה על פני התמונות.

לאור העובדות והנסיבות אני קובע, שהנתבע אשר ביקש לצאת מאותו שביל ומאחר והעשבייה מצד שמאל הסתירה לו את שדה ראיה לכיוון ממנה הגיעה התובעת, המשיך בנסיעה ובלט בכביש עד כי חסם את המשך דרכה של התובעת ובשל כך לא הבחין אף אחד מהם, מבעוד מועד, ברכב האחר וכך אירעה ההתנגשות.